על הדרך החיננית משירת אופרה ליידיש ולעלובי החיים - ראיון עם חן לקס

חן לקס היא זמרת נפלאה, שחקנית כשרונית ומורה ומצוינת ומעבר לזה היא גם חברה. כבר כמה זמן שאני רוצה לראיין אותה לבלוג, על הדרך שהיא עשתה בשירה קלאסית והתפנית למוסיקה ישראלית ויידיש ומשם גם למחזמר עלובי החיים בו היא משחקת ובנוסף ועל האופן שבו היא משלבת עבודה גופנית עם השירה.

ולמרות שאנחנו מכירים 11 שנים... שרנו ביחד, ובילינו הרבה יחדיו - גיליתי ולמדתי עוד דברים חדשים. היה כיף!

חנצ׳ו לפני שאנחנו שועטים לעבר הסיבה שאנחנו כאן אולי תתני קצת רקע על עצמך למי שלא זכה להכיר אותך כמוני?

אוקיי.

אז אני גדלתי בקבוצת גבע בבית מוזיקלי: אמא בתחום הקלאסי כמנצחת מקהלות ופדגוגית בתחום החינוך המוזיקלי ואבא שחקן תאטרון לשעבר ונגן אקורדיון, ששר מעל עשרים שנה בגבעטרון. בבית היו הרבה מקורות של ספרות, תאטרון ומוזיקה מגוונת החל מקלאסית ועד לרוקנרול, זמר עברי, ישראלית וג'ז.

בקבוצת גבע קמה להקת הגבעטרון שהיא שם דבר במוזיקה הישראלית ואתה גדלתי מהרגע שאבי הצטרף לשורותיה.

כילדה ניגנתי בפסנתר ושרתי במקהלות. בתיכון למדתי תאטרון והתמקדתי בבימוי בבגרות שלנו.

פיתוח קול (קלאסי) התחלתי ללמוד בכיתה ט׳ עם מורה מקסימה שטיפחה מאוד את העניין המוזיקלי והאהבה לשירה. לא עבדנו בצורה מאוד טכנית, אין ספק שזה עזר לפתח את הקול אבל בעיקר דרך המוזיקה וזו הייתה גם החשיפה הראשונה לשפות שונות.

כיוון שהיה לי ״קול חזה״ דומיננטי ויכולתי להגיע לצלילים הנמוכים תמיד שרתי אלט במקהלות ועם המורה שלי חונכתי כמצו סופרן.

מאוד אהבתי את השירה כמצו סופרן, אהבתי את הצלילים הנמוכים, את הכהות בקול ובכלל את הייחודיות בלהיות קול כזה.

בשירות הלאומי המשכתי בפעילות מוזיקלית ושרתי באנסמבל ״הסירנות״ ואח״כ במקהלת ״נעמה״ עם פנינה ענבר.

למרות שמשכו אותי אומנויות שונות ושילובים שונים ותמיד עשיתי קצת מהכול, הרגשתי שהשירה היא משהו שאני חייבת להתמקצע בו... וכך הגעתי לאקדמיה למוזיקה בירושלים.

באקדמיה למדתי אצל אגנס מסיני, ואתה עברתי ממצו-סופרן לסופרן… תהליך לא פשוט מבחינה מנטלית של הגדרה עצמית מחדש. בהתחלה היה לי קשה להזדהות עם כל מה שהכרתי כסופרן.

מאוחר יותר הבנתי שיש סוגי סופרן שונים וצבעים שונים וככה מצאתי את מקומי כסופרן מלא והיכרות עם רפרטואר אופראי מתאים לסוג קולי (פאך) שהיה ברובו די חדש לי. את עולם האופרה הכרתי לעומק באקדמיה, לפני כן הכרתי רפרטואר מקהלתי, שירים אמנותיים וכמובן מוזיקה ישראלית ולועזית לסוגיה.

[לכן אני תמיד מתעצבן כשממהרים לסווג אנשים קולית.. אפילו כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שלי: אל תתנו לאף אחד להכניס אתכם לתוך קופסא! האמת מאחורי הסיווג הקולי]

מה הכי זכור לך מהאקדמיה והשפיע על הדרך שלך הלאה?

באקדמיה, אחד הדברים שהכי השפיעו עלי היו הסדנאות השונות כמו סדנת מוזיקה יהודית עם ריימונד גולדשטיין וסדנת מוזיקה ישראלית עם מיכאל וולפה. שני הקורסים האלה פתחו לי עולמות חדשים של חיבור השירה בהפקה הקלאסית לז׳אנרים נוספים וההתאמות שצריך לעשות כדי ששני אלה יישמעו נכון סגנונית ולא מנותקים בגלל טכניקה קלאסית ואפיון קולי מסוים.

הם אפשרו לי להתנסות בשירה ברגיסטרים שונים ליצירת אפקטים וגוונים שונים ורלוונטיים לשיר, וכן ההתנסות בתחום שיש בו הרבה מקום ליצירה מקורית וייחודית שהיא תוצר החיבור בין העולמות. כאשר במרכזה של היצירה ישנה האמירה האישית שלי כזמרת שבאה לידי ביטוי באמצעות בחירות אמנותיות כמו עיבוד, סאונד והגשה תוך מתן חשיבות רבה למלים.

המורים האלו לא ניסו לשנות את הקול שלי או לנסות לכופף אותי להגדרות מוזיקליות המחייבות הפקה קולית מאוד ספציפית אלא להבין את מהות הסגנון וכיצד הוא יושב עליי.

אז מה קרה מאז האקדמיה? איך התרחש השינוי?

עם סיום הלימודים באקדמיה חזרתי לקיבוץ, שם חיכו לי משרות הוראה בעפולה ובעמק הירדן. זו הייתה קפיצה למים. באקדמיה לא הכינו אותנו להוראה והייתי צריכה ללמוד מהשטח, להיות דינאמית, ללמוד את המקצוע, להכיר את אישיות התלמידים והנתונים הקוליים שלהם כאשר כל אחד ואחת מגיעים עם צרכים שונים בגישת ההוראה, רמה מוזיקלית משתנה ובעיקר בשלות קולית הנעה ממקום בוסרי למקום עם כישרון בולט.

כיוון שעם תלמידים עבדתי על מוזיקה מאוד מגוונת (ישראלית, ״לועזית״, מחזות זמר ועוד) וחיפשתי רפרטואר מתאים לכל אחד ואחת, זה חיבר אותי חזרה להרבה דברים שהרבה זמן לא התעסקתי בהם כשהייתי מוכוונת אופרה.

במקביל היה רצון עז להופיע. עשיתי אודישנים לבתי אופרה ותכניות זמרים שונות, טסתי למספר תכניות כאלה ופסטיבלים בהונגריה, יוון, גרמניה ונורווגיה.

בכל הזדמנות כזו מלבד הרבה רפרטואר קלאסי ״קונוונציונאלי״ שרתי והופעתי גם עם מוזיקה ישראלית ותמיד התגובות היו חמות ואוהדות. אנשים מאוד התרגשו והרגישו שהחיבור שלי למוזיקה הזו הוא מיוחד.

במקביל התחלתי להופיע בכל מני מקומות והרכבתי תכניות קלאסיות. עם הזמן דרישת הקהל למוזיקה פופולארית גדלה, זה אומר להרכיב רפרטואר ממחזות זמר, מוזיקה ישראלית, יידיש ועוד וזה נתן לי את האפשרות לבנות תכניות מגוונות ולדעת מה כל מקום מבקש לקהל שלו.

הרגשתי שבקלאסי אסור לי לזוז ימינה ושמאלה מבחינה קולית ודרמטית ורציתי את החופש שלי. הבנתי שקריירה באופרה פחות מתאימה לי, היו חסרים לי אלמנטים יצירתיים בתחום והצורך בשינוי היה חזק יותר מאשר לעשות את אותו דבר פעם אחר פעם.

אופרה זו דיסיפלינה מדהימה בעיניי שיש בה טכניקת שירה, במה, תאטרון ושפות אבל הרגשתי מנותקת מהמהות שלי שהיא שירה יפה והבעתית ומחוברת למשהו אישי יותר וכמובן לשפה העברית.

באקדמיה קצת מקבלים תחושה שהצלחה = קריירה באופרה. איך הרגשת?

ההחלטה הייתה לא קלה, זה היה תהליך שלקח זמן ולהיפרד מרעיון שקרם עור וגידים מהאקדמיה בין השאר כי נאמר לי ש"קול גדול זה לאופרה" ואני סווגתי כקול גדול….הבנתי שצריך הרבה יותר ודווקא מפגש עם מוזיקאים אחרים הביא להרבה ביטוי שהוא מעבר לצלילים גדולים כמו שנהוג לחשוב על אופרה.

אני יכולה להגיד לך שכיום אני מרגישה נהדר. אני לא צריכה לשיר אופרה כדי שיחשיבו אותי זמרת קלאסית. היה לי חשוב להביא את מה שבלב ועם חיבור אמיתי ולעיתים חזרתי לשיר בסולמות נמוכים כדי לחזור למקום החם והכהה בקול, אנשים הגיבו מיד ועד היום שואלים אותי למה אני לא שרה באופרה הישראלית ואני פוטרת אותם בחיוך שכל במה היא הזדמנות לשיר מה שרוצים.

מזל. זכינו!

עדיין יש לי פנטזיה כמוסה על התפקיד של מימי מ"לה בוהם" ו-ליו מ"טורנדוט", שתיהן אופרות מאת פוצ'יני ושתיהן דמויות אהובות עליי (אם לא מחשיבים את מרצ'לו מ"לה בוהם" שהוא בעצם בריטון וזה לא בגלגול הנוכחי שלי)

ספרי איך הגעת להתעמק בעבודה עם הגוף.

תמיד אהבתי להיות פעילה פיזית, ברוחי הייתי סוג של רקדנית. המוזיקליות נכחה בגוף. בתקופת האקדמיה התחלתי ללמוד פילאטיס בלי קשר לשירה, מתוך רצון לשפר את היציבה ולהתחזק וגם להפיג מתחים. בנוסף לפילאטיס גם התנסיתי גם ב nia, שיטת פאולה, וגאגא. כל השיטות האלה אגב הומצאו ע״י אנשי במה שעשו מחקר גוף לרוב עקב פציעה או מחלה.

לאט לאט ההתנסויות השונות עזרו לי בדברים שקשורים לטכניקה של שירה, עמידה ועבודה על במה והחיבור בין גוף לשירה.

העבודה עם מארק שנייבל, [אשתו טריש והוא מורים מאוד מבוקשים בארץ בקרב זמרי אופרה. הם מורים מניו- יורק שמגיעים לארץ בערך פעמיים בשנה. למדתי עם מארק מספר לא קטן של שיעורים ואני יכול להעיד שהוא מורה מעולה] שהוא היום בעצם המורה שלי, חיברה אותי עוד יותר לפילאטיס וכן לג׳יירוטוניק. הוא אוהב להסביר איך הגוף צריך להתגייס לשירה בעזרת שתי השיטות האלה, כך התחושה הופכת ליותר מוחשית והשיח הוא פחות אמורפי.

היום אני הולכת באופן קבוע לפילאטיס ויש לי אביזרים מתאימים בבית אתם אני מתרגלת באופן יומיומי. אחרי סשן פילאטיס אני מרגישה מאוד מחוממת לשירה וכך התגברתי על תופעות פיזיות שנובעות מהתרגשות, עומס, עייפות וכד'. אני יותר לא מאבדת את הקול שלי, עם זאת אני לא מחוסנת מעייפות והשפעות של תקופות עמוסות אבל יודעת שניתן להתגבר על התחושות האלה ע"י פעילות גופנית מודעת. היום אני מבינה שהמיתרים הם שריר והשירה היא ספורט לכל דבר.

ואיך הגעת לעלובי החיים מכל הדברים?

האמת שראיתי פרסומים בפייסבוק. אני מכירה ואוהבת את המחזמר וחשבתי שיש לי סיכוי מבחינת הדרישות. החלטתי לבחון את הגבולות שלי ונבחנתי לתפקיד פאנטין.

תהליך האודישנים היה ארוך. את הסינון הראשוני עברו מאה איש לערך. אחרי 7 שלבים של סינון נשארנו 22 שחקנים בקורוס.

באודישנים גם בחנו אותנו למספר ״דמויות פורצות״ (תפקידים קטנים שמגולמים ע״י הקורוס) וממקום אנונימי כמישהי שהם מעולם לא ראו קודם לכן (לעומת מס' גדול של שחקנים בקאסט שכבר עבדו עם הצוות האמנותי קודם לכן) התבלטתי על פני עשרות אנשים וקיבלתי שני תפקידים כאלה. זה לא היה לי מובן מאליו בכלל לא רק להישען על שירה "יפה" ומדויקת.. זה הצריך אומץ, אבל בחרתי לצאת מהגבולות המוכרים והנוחים לי, זו הייתה בשבילי הזדמנות לחפש משהו מוקצן, חיפשתי גוונים חדשים שיכולים לאפיין דמות מסוימת.

אני חושבת שהרקע הקלאסי שלי, שממנו למדתי על עבודת הכנה טובה ורצינית עזר לי להתבלט, אבל ההתנסות לאורך השנים בביצוע למוזיקה מגוונת לימדה אותי שלא די בלהגיע מוכנים שזה בסיסי אלא חשוב לבוא עם אנרגיה טובה ואמירה אמנותית. הגעתי עם רעיון של דמות וקפטן (משה קפטן הבימאי) ידע להעריך את זה, לתת לזה חופש ועם זאת לעצב את זה כך שזה יעבוד באופן אורגני עם ההצגה כולה.

התקופה האחרונה בעלובי החיים נתנה לי המון. זה היה בשבילי בית ספר של שנה וחצי. למדתי איך לשמור על הקול בעבודה של חזרות יומיומיות, למדתי איך זה להופיע ערב-ערב עם אותה הצגה ועדיין לשמור על הרמה ועל האנרגיה ואיך מתמודדים כשיש יום פחות אידיאלי להופעה. למדתי איפה אפשר לשמור על הכוחות ואיך לעבוד עם הגוף על הבמה. זו הייתה ועודנה חוויה מעצבת.

מעבר להפקה, אני יודע שאת כל הזמן פעילה יוצרת ומתכננת. ספרי לנו על מה עבדת במקביל?

בימים אלו אני עובדת על הקלטות למוסיקה ישראלית ויידיש שאלו שתי אהבותיי הגדולות, הקו האמנותי הוא פיוז׳ן בין קלאסי לג׳אז כשמבחינה קולית יש טווח של גווני קול והבעה כשיש מקום וערך לטקסט, מה שמאוד התחזק עם העבודה בתאטרון. הנגנים המלווים אותי מגיעים מעולם המוסיקה שאינה קלאסית ויחד איתי, הם יוצרים את העיבוד עם השפעות ג׳אזיות, קלאסיות, פולק. זה שילוב שתמיד אהבתי. הכל עוד בשלב של עשייה וזה מרגש מאוד ליצור תוכן חדש לדבר קיים.

כזמרת, אני מתמקדת היום בעיקר במוזיקה ישראלית וביידיש ונחשבת כאמן מבצע של הרשות הלאומית לתרבות היידיש ששולחת אותי להופעות במרכזי יידיש הקשורים אליה או מקבלים ממנה סבסוד למופעי יידיש. "עלובי החיים" ממשיך לרוץ ועולם התאטרון הוא מדהים, חי ונושם אבל אין ספק שאת כל כולי אני מבטאת בשירה לשם אני מכניסה גם הבעה ומשחק.

מלבד ההופעות, אני מלמדת מזה 8 שנים, בתחילה בצפון הארץ וכיום במרכזה עם גיחה של פעם בשבוע לעכו.

מרבית תלמידי הם בני נוער ובסטודיו הפרטי גיל התלמידים נע בין 6 ועד 50 שלכל אחד ואחת השיעור מותאם לרמה והמצב הקולי ולרצונות. בשיעורים הפרטיים אני משלבת תרגילים וגישות מעולם הפילאטיס, גאגא, יוגה, פאולה ולאחרונה גם פלייסטיק שזה תרגילים עם מקל מטאטא (כן כן!) שעובדים על הארכת גוף וגמישות.

מעבר למוסיקה בשירה והוראה, יזמתי תערוכת צילום עם ניצולי שואה ממועדון ״עמך״ חולון - "לב של חפץ". התערוכה עסקה בקשר של ניצולי שואה עם חפציהם בעלי ערך סנטימנטלי ששמרו עוד מבית אבא ומסמלים עבורם לצד העבר הכואב והחשוך גם תקווה, תקומה ובעיקר אהבה על פני האדמה. יחד עם שותפי, הצלם דורון ישינסקי, הקמנו תערוכה במדיטק בחולון ואירוע הפתיחה היה מרגש מאוד בנוכחות חברי המועדון, נציגי ארגון ״עמך״ וראש העיר חולון. בעקבות התערוכה הוזמנתי למס׳ אירועים לספר עליה וכך מצאתי את עצמי לא רק זמרת אלא גם מספרת סיפורים ואת הכישורים לכך לקחתי מהניסיון לעמוד על במה, להציג ובעיקר לומר את שעל ליבי בצורה יפה ומוגשת היטב. אני נהנית לשיר ולדבר מול קהל ולוקחת הרבה כלים מהניסיון ומאמינה גדולה שלאמנות יש שליחות גדולה וחברתית והיא צריכה לגעת באנשים ולא רק להיות אסתטית.

נפלא! אני כ"כ אוהב את הרב גוניות הזו שלך.

ולמה אנחנו יכולים לצפות ממך בעתיד?

שאלה טובה, שאני בעצמי הופכת אותה למסע ותהליך.

במובנים שונים, מסע שהחל מיד לאחר הלימודים והוא כרוך בחיפוש, התמדה והתפתחות.

אני שמחה ששברתי את המקום של ציפיות מ"אדם בעל נתונים כאלה וכאלה" ובעצמי מתמודדת עדיין עם שטח שרוצה לסווג אותי למשהו מסוים, שברור לי שיש בי כל כך הרבה רבדים בשירה ובכלל כאמן.

אפשר לומר שרב הנסתר על הגלוי, יש רצונות ויש חלומות ותודה לאל שזכיתי לעסוק במקצוע מיוחד במינו שלא מפסיק להוות לי בית ספר לחיים.

האתר של חן [שאני בניתי!]: www.chenlaks.com

#למורים #פיתוחקול #לתלמידים #תיאטרון #יצירה