עד היום הרחבתי בבלוג על שיטות לפיתוח קול, והפעם, בעקבות ההתמקדות שלי בקול הדיבור בתקופה האחרונה, החלטתי להוסיף גם שיטות לעבודה קולית על קול הדיבור! וזו הראשונה שבהן.
לי נשרי-האוויט הוא הישראלי היחיד שהוא מורה מוסמך בשיטה, ואחד מקצת יותר מחמישים מורים מוסמכים בכל העולם. ביקשתי מלי לספר לנו קצת יותר על השיטה, מה מייחד אותה משיטות אחרות ואיך הוא עובד איתה בתור מורה מוסמך.
אז מה היא השיטה בעצם? איך היא התפתחה?
מדובר בשיטה פדגוגית ללימוד "דיבור" (Speech) ומבטאים שפותחה ע"י דאדלי נייט ופיליפ תומפסון. השיטה התחילה כתגובה לעבודה של סקינר והאמריקן סטנדרד. דאדלי אמר שאנחנו צריכים סטנדרט אחר לספיץ' והדבר ה"מדיד" היחיד שצריך להתייחס אליו זה האם אנחנו מובנים. זו המטרה המינימלית היחידה.
דרך העמקה בפונטיקה הוא הגיע לשליטה והבנה של השרירים בפה, שמעורבים בהפקת צלילי הדיבור, שמאפשרת לענות על כל צורך דיבורי בכל שפה ובכל מבטא.
לטובת מי שלא קרא את הראיון על הדרך שעברת, אציין שציינת שבלימודיך ב AMDA, שהיו מבוססים על הגישה של סקינר, היה "סטנדרט" שצריך להתיישר לפיו: מבטא שמבוסס על אופן הדיבור של אנשים לבנים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. וכך בעצם היו מפלים אנשים שבאים מדיאלקטים ומרקעים אתנים שונים - ומאלצים אותם להישמע מאוד מאוד לבנים - באמירה שזה המבטא ה'נכון' וה'נייטרלי'.
אתה חושב שהתגובתיות הזו היא תגובתיות פוליטית? ומה הרקע האישי שלהם מהבחינה הזו?
בהחלט. אני חושב שלמרות ששניהם אמריקאים אנגלו-סקסים לבנים, בתור מורים לתלמידים מרקעים אתניים שונים - חרה להם הסטנדרט והם ראו אותו כמשהו קולוניאליסטי ומדכא. השיטה שלהם היא הרבה יותר מתאימה למצב הקיים היום, שבו אנחנו מבינים שהיתה בעייתיות בצורה שבה לימדו וויס אנד ספיץ'.
בהכשרה שלי למשל, דיברנו המון על האחריות שלנו כשאנחנו מלמדים מבטא שאנחנו לעולם לא נשחק. העלנו שאלות כגון - האם זה בסדר שאני אלמד מבטאים יפניים להצגה? האם זה בסדר שאני צריך להדגים את הצלילים האלה לאנשים שמגיעים ממוצא יפני?
צריך להבין שזה יכול להיות קצת טעון שבו אדם לבן בא לקאסט אסייתי או שחקנים שחורים ומנסה ללמד אותם צלילים שהם במקור מהרקע האתני שלהם ולא שלו. יש בזה מורכבות ומתח שצריך לדעת להתמודד איתם.
אז במה שונה השיטה הזו? איך היא פועלת?
דאדלי נייט ופיל תומפסון אומרים שהגישה הכי טובה להוראת לספיץ' ואקסנט, היא דרך למידה והבנה מדוקדקת של מערכת השרירים המעורבת בדיבור, והתנסות בכל האפשרויות השונות שאלו מאפשרים. לכן השיטה מבוססת על הרבה התנסויות. יש מעבר בין חקירה חופשית לבין חקירה מדויקת ומכוונת פרטים. למשל של כל המקומות בפה בהם אנחנו מפיקים צלילים -
הגישה הפדגוגית היא להתחיל מלחקור את האפשרות הרחבה ביותר, המכילה את כל הצלילים שניתן להפיק ומשם לצמצם עד שמגיעים למבטא שאנחנו בוחרים לנתח.
השיטה המציאה "שפות" שממפות מערכות צלילים אפשריות כמו -
1. כל הצלילים (והרעשים) שאנחנו מסוגלים להפיק במערכת הקולית.
2. רק צלילים שנמצאים בשפות המדוברות בעולם.
3. רק צלילים שנוח להפיק במנח אורלי (Oral posture) מסוים.
חלק מהמשימות שמקבלים התלמידים הוא לנאום או לדקלם שיר או לספר בדיחה בשפות אלו, ובכך להתנסות בצלילים השונים בהקשר משחקי, גם אם המילים הן בעצם ג'יבריש.
אז איך מגיעים מהחקירה המקיפה למבטא מסוים?
כדי ללמוד מבטא מסוים נרצה להתייחס לארבעת הנקודות הבאות (The 4 P's)
People, Posture, Prosody, Pronunciation - אנשים, יציבה, חיתוך דיבור, הגייה
אנשים - התרבות בה מדוברת השפה, והקונטקסט הגיאוגרפי, ההיסטורי והחברתי. אלה מספקים תמונה מקיפה יותר על האנשים שדוברים את השפה וגם יכולים לתת תובנות לגבי הדמויות אותן צריכים התלמידים לגלם.
יציבה - כדי להגיע למקום היותר מצומצם שמכיל רק חלק מהצלילים אנחנו מנתחים את המנח (היציבה) האוראלי (Oral Posture) כלומר האופן בו מוחזקים איברי ההגייה - הלסת, הלשון, החיך וכו' וע"י עיצוב המנח הקולי אנחנו כבר מייצרים נטייה לייצר קשת צלילים מסויימת. פחות סביר שנשתמש בצלילים שהמנח הזה לא מעודד ליצור בקלות.
בכדי להבין את המנח האורלי דבר ראשון לומדים את כל השרירים שעובדים במערכת. למשל סביב השפתיים. מתנסים בכל מני אפשרויות של מנחים כמו למשל שפתיים רחבות (חיוך) או מעוגלות יותר (נשיקה). מצב שבו השפה העליונה קצת מורמת, מצב שבו רק השפה התחתונה פעילה וכדומה. לומדים אפשרויות מיקומים שונים של הלסת (בעיקר קדימה ואחורה, פחות רחב או צר) וכך גם עם שאר איברי הדיבור וכן את יחסי הגומלין בין האיברים השונים, ואיך תנועה בשפתיים גורמת ללשון לנוע באופן קצת שונה וכך גם הלסת וכו'.
חיתוך דיבור מתייחס לאלמנטים מלודיים וקצביים של הדיבור, כלומר "המוסיקה" של השפה. לפעמים אנחנו לוקחים קטע סאונד של דיבור ומאיטים אותו כדי שנוכל לשים לב לשינויים בפיץ' ול"סולם" שבו מדברים בשפה. מהם המרווחים שבהם הדובר משתמש בדיבור שלו: האם זה מרגיש יותר מז'ורי או מינורי או אולי בכלל באיזה סוג של מודוס שמשלב את שניהם. אנחנו גם נקשיב למוסיקה אינסטרומנטלית של השפה שהרבה פעמים מייצגת משהו בהלך הרוח של הדיבור והניגון שלה.
אנחנו לומדים את כל האופציות השונות כדי שנוכל לנתח מנחים של מבטאים שאנחנו צריכים ליישם. ננסה להבין אילו שרירים פועלים שם, איזו צורה תעזור לי לייצר את הצלילים של המבטא. זו דרך הרבה יותר נגישה ונוחה ליישום מאשר לזכור את כל הפרטים של כל צליל שיש בשפה.
ולבסוף כמובן עוסקים בהגייה ובפונטיקה, לומדים להכיר ולהבין את הטבלה הפונטית, ואיך למקם וליישם את הצלילים השונים בטבלה בהתאם למבטא הנדרש.
למי שלא מכיר, אני מציע להתעניין ב IPA - Internatioanl Phonetic alphabet. מדובר במעין שפת קוד בינלאומית שממפה את כל הצלילים שניתן למצוא בכל השפות לפי המיקומים בהם הצלילים הללו נוצרים בפה. הרבה פעמים תמצאו את הסימנים האלה ליד ערכים במילון או אינציקלופדיה כדי לדעת איך להגות את המילה בצורה הנכונה ביותר.
ההיכרות המעמיקה עם המערכת והצלילים שניתן להפיק, ויצירת הסביבה המתאימה להתנסות, לשחק ולחקור צלילים בחלקים מהפה שלהם שהם מעולם לא ניסו, מקנים להם בסופו של דבר את היכולת לייצר כל מבטא שהם צריכים במינימום מאמץ.
ספר קצת על הגישה שלך בתוך העולם הזה, איך אתה עובד עם תלמידים?
כשאני מלמד לרוב אני לא מתמקד בסמלים פונטיים - אלא בטבלה הריקה, ומעודד את התלמידים לנסות להפיק צליל בכל מיקום אפשרי בפה.
אחד הדברים החשובים לי ביותר זה שתלמידים יוכלו להיות עצמאיים בעבודתם בתום הלימודים. הם צריכים להבין את העקרונות והבסיס של העבודה. יתכן שתלמיד שעבד איתי על מבטאים עוד ירצה להעזר בי או במורה אחר אם הוא עובד על מבטא מסוים, אבל אז העבודה שאנחנו נעשה איתו תהיה הרבה יותר על ניואנסים - כי יש לו בסיס הבנה מצוין והוא רק נעזר בנו כאוזן חיצונית וכאנשי מקצוע שיש להם יותר ניסיון, ואוזן חדה.
אבל אם מגיע אלי תלמיד שלא מבין משהו עקרוני על עבודת מבטאים - כמו למשל המנח האוראלי שהזכרנו, זה אומר שהעבודה איתו תהיה הרבה יותר קשה וידרש הרבה יותר זמן להגיע לתוצאות משביעות רצון.
יש ספר מומלץ על השיטה?
כן! אני מאוד ממליץ על הספר - Speaking with skills הוא מקיף, מעניין ומצחיק.
ובקרוב אמור לצאת ספר נוסף!
נעדכן...
Comments