במסגרת הישיבה בבית, האהבה לשירה והרצון המתמיד להעשיר את עצמנו נפגשתי (אונליין) הפעם עם רותי חלבני - זמרת ומנחת הדרכות לזמרים ולמורים לפיתוח קול, לשיחה על פדגוגיה וחוויות מעולמינו כזמרים ומורים לפיתוח קול שחוו גם את אנגליה וגם את ישראל.
היי רותי! איזה כיף סוף סוף להכיר. יש לי מלא שאלות אלייך, אבל מה את אומרת שנתחיל מההתחלה? ספרי קצת על הדרך שלך?
ברצון. אני התחלתי ללמוד פיתוח קול בגיל 12. פיתוח קול בזמנו היה רק קלאסי, עוד לא היתה פדגוגיה של שירה ״רב תחומית״ ורוב המורים היו זמרים קלאסיים ומורים למוסיקה שהגיעו מארצות מרכז ומזרח אירופה. אבל במקביל גם למדתי לנגן על גיטרה ונמשכתי באופן טבעי לשיר מוסיקה פופולרית של התקופה - ג׳יימס טיילור, קרול קינג, ניל יאנג ומוסיקה שאח שלי הביא הביתה כמו לד זפלין, פינק פלויד, ג׳נסיס וכדומה.
בעצם נוצרה אצלי סתירה מסויימת, הקול שלי 'חונך' באופן קלאסי כי זה מה שלימדו אותי ולא הצלחתי להפיק את הקול שלי בדרך אחרת שדמתה להפקה הקולית של הזמרים שאהבתי.
בגיל 18 נדלקתי על ג׳אז ובתקופת הצבא הכרתי פסנתרן קלאסיקאי שפזל לג'אז וביחד אילתרנו, הקמנו להקה והופענו בבתי מלון. למרות שלא התקבלתי ללהקה צבאית - כנראה כי נשמעתי יותר מדי קלאסית, בתקופת הצבא התחילה להתגבש אצלי המחשבה להיות זמרת.
בסוף הצבא כשעוד חשבתי שאלך ללמוד ביולוגיה פגשתי את תמי כהן, (אשתו של נתן כהן מ"הנשמות הטהורות") והיא היתה "המורה שהאמינה בי" היא לקחה אותי כפרויקט, לימדה אותי כל יום תיאוריה והרמוניה. אמרה לי לא לבזבז את החיים על משהו יבש וללכת ללמוד מוסיקה.
אני מאוד מזדהה, אני הייתי בטוח שאלך ללמוד הנדסה כימית.
איכשהו החיים גלגלו אותי לשני תארים שניים בשירה ובמחזות זמר!
הדרך שלי כזמרת אף פעם לא הייתה הדרך הפשוטה, פעם מישהו הסביר לי שיש אנשים שנולדים עם קול שהוא כמו משי פראי - יפה ורזוננטי - ויש כאלה שנולדים עם "כותנה", קול רגיל ונחמד ושעם עבודה יכולים להפוך למצוינים, לעבוד כזמרים ולהצליח. כנראה שאני הייתי הסוג הפראי - והיה קשה "לאלף" אותו.
אז למרות שעברתי את בחינות התיאוריה לאקדמיה בת"א, לא הייתי בשלה מספיק מבחינת הטכניקה הקולית כדי להתקבל ללימודים, והחלטתי ללמוד בסמינר לוינסקי. התכוונתי לעשות את זה במשך שנה ואז לנסות שוב, אבל בסוף נמשכתי ללימודי החינוך עד לסיום התואר הראשון וקבלת תעודת הוראה.
באותה תקופה למדתי באופן פרטי עם גילה ירון ז"ל ולאחר מכן המשכתי את לימודיי עם פרופ' תמר רחום. שרתי במקהלת רינת שהיתה בזמנו המקהלה הלאומית של ישראל, נהנתי מתפקידי סולו במקהלה ומשם המשכתי למקהלת האופרה הישראלית, ובפעם הראשונה בחיי, שירה הפכה להיות פרנסתי העיקרית. לאחר כשנה וחצי במקהלת האופרה וחשיפה מתמדת לזמרים סולניים מכל העולם, נעשה לי ברור שאם אני רוצה קריירה סולנית - הדבר הנכון יהיה לעשות זה, לעזוב את הארץ וללמוד בחו"ל מהבנה שמתוך המקהלה מאוד קשה לעבור לקדמת הבמה באותו בית האופרה.
כך החלטתי לנסוע ללונדון.
התקבלתי ללימודי פוסט-גרדואייט דיפלומה בטריניטי קולג׳, ופרחתי. כיוון שהגעתי בוגרת ובעלת ניסיון היה לי קל להתברג ולהתבלט. הלימודים קידמו אותי מאד ועבדתי עם הרבה מנצחים שלקחו אותי להפקות מחוץ לכותלי האקדמיה וחשפו אותי לעולם השירה הקלאסית המקצועי. עם זאת, הייתי בגיל בעייתי, כבר הייתי בת שלושים, ובעבור נשים זה גיל גבולי לתחרויות ולמסגרות כמו סטודיו של בתי אופרה.
עולם הבמה באמת יכול להיות אכזר בנוגע לגיל.
ומה עשית בעניין הויזה?
אז זהו שלא היה לי היתר עבודה, וזה מנע ממני את האפשרות לעבוד בכל בתי האופרה הגדולים, וכדי להישאר בלונדון ובכל זאת לעבוד ולהמשיך לקדם את הקריירה שלי כל הזמן חיפשתי מסגרות שיתנו לי ספונסרשיפ לויזה.
ככה התגלגלתי לכל מני הפקות אופרה שקידמו אותי כזמרת ואפשרו לי לרכוש ניסיון במה עשיר ומגוון. חברות אופרה באנגליה ובאירלנד העסיקו אותי כזמרת אופרה בחוזים קצרים והאריכו לי את תקופה הויזה. בין הפקה אחת לשניה, השתתפתי בקורסים אקסקלוסיביים שקלטו אליהם זמרים מכל העולם ותמכו בהארכת הויזה שלהם. בינהם היו הקורסים הנפלאים במסגרת בית הספר בריטן-פירס שחרט על דיגלו לתת הזדמנות לזמרים צעירים ללמוד ממיטב המאסטרים בעולם.
באחת הפקות האופרה שהשתתפתי פגשתי את מי שהפכה להיות המורה לפיתוח קול שלי, את מישל ווגוורט הכרתי דרך בעלה - זמר טנור שאיתו שרתי בהפקת יבגני אונייגין בפסטיבל האופרה בווקספורד. מישל הזמינה אותי ללמוד איתה כי ידעה שאני צריכה את 'הדחיפה' הזאת שתעלה אותי לבמות העולם ושיש לי עוד עבודה לעשות כדי להגיע לשם. היא אימצה אותי ותמכה בהארכת הויזה שלי עד שקיבלתי את הדרכון הבריטי בשנת 2004. כך הכרתי אשת מקצוע צנועה ושונה מאד מכל אותן דיוות שלמדתי איתן בעבר. עבורי היא היתה משב רוח רענן ומסוג המורים הנדירים ששווה לעלות על רכבת ולנסוע שעתיים לכל כיוון פעם בשבוע כדי ללמוד איתה. וכך היה, מידי שבוע נסעתי אליה וכמו עוד מתלמידיה הרחוקים נשארתי ללון אצלה וקיבלתי שני שיעורים בשבוע. ממנה למדתי המון על נשימה, על יציבה ועל חיבור עמוק לגוף. היה לה ידע באוסטאופתיה ותובנות מאוד עמוקות לגבי איך הקול עובד. דרך העבודה איתה משהו התחיל לזרום וקולי מצא את מקומו.
רק בגיל די מאוחר (36) באמצע הקריירה, עם חוזה הקלטות, וארבעה או חמישה פרויקטים בקנה - התחלתי להרגיש שאני שולטת בטכניקה שלי ורציתי לטרוף את העולם ולשיר בכל הזדמנות שניתנה לי. כנראה שהייתי צריכה לעבור עוד שיעור חיים ואולי אף משבר כדי שחיידק ההוראה ייתפס בי ואבין שיש עוד משהו שבאתי לעולם לעשות מלבד להיות זמרת סולנית.
זה קרה בעקבות פציעה במיתרים כתוצאה משירה מאומצת בזמן מחלת שפעת. הנזק אובחן כ- Burst Vessel (דימום קולי / שטף דם) שנגרם ממאמץ קולי והטיפול בו בזמנו היה רק באמצעות ניתוח שנחשב סטנדרטי ופשוט. לי זה גרם לפחד גדול ושינוי לא צפוי בתכנית.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו להגיד שפציעות קולית הן דבר הרבה יותר שכיח ממה שחושבים, ויש עליהם ממש סטיגמה נוראית. במאמר בלינק הבא ניתן לקרוא קצת יותר על הפציעה שממנה סבלה רותי. הוא עושה קצת סדר בדברים, מוזמנים לקרוא: (VOCAL HEMORRHAGE : DISPELLING MYTHS)
וואו חיים מלאי הרפתקאות וטלטלות. מדהים לשמוע על ההשפעה העמוקה של המורות שלך עליך.
ורציתי לשמוע ממך גם קצת על תחום ההוראה.
כשהתחלתי ללמד בגולדסמית׳ס, בתוכנית ללימודי ערב לקהל הרחב זו היתה חוויה מכוננת. לראשונה עבדתי עם אנשים שאין להם רקע מוסיקלי והייתי צריכה למצוא איתם שפה משותפת דרך מוסיקה פופולרית. האוכלוסייה בסביבת הקולג׳ מאוד מגוונת והמוסיקה שנגענו בה היתה, שירת גוספל, בלדות פופ של וויטני יוסטון עד אריות של מוצרט והנדל.
שם הבנתי ממש איזה כוח יש להוראה. התעסקות רב סגנונית כזאת, חיברה לי את כל האהבות, והבנתי שאני צריכה להתמחות יותר במוסיקה רב תחומית, וכך התוודעתי לווקאל פרוסס שאותה מובילים זוג פדגוגים בשם דר' ג'יליאן קייז וג'רמי פישר.
החומרים החשובים שהם הוציאו כמו ספרים, דיסקים, וובינרים, קורסים בהוראת שירה עכשווית מהווים עד היום כלים בסיסיים בהוראת הקול הרב תחומית שבה אני מתמחה. כיוון שגם הם הגיעו מרקע קלאסי, הם יצרו חיבורים בין השפה העכשוויות לעולם הקלאסי שבו התחנכתי. גם היום אני ממשיכה להשתלם בקורסים שלהם ועבורי הם מקור אמין ויציב ללימוד הקול.
אני מאוד ממליץ לעקוב אחריהם ואחרי מה שהם עושים. אני מחזק את מה שרותי אומרת, הצמד מ- VOCAL PROCESS הם מקור אמין ויציב ללימוד הקול וכן כזה שמתעדכן וממשיך לחקור וללמוד. בעבר כתבתי על סדנה שלהם שהייתי בה, מוזמנים להזכר בפוסט כאן
אז איך את מגדירה את סגנון ההוראה שלך היום?
אספר לך סיפור קצר.
כשהייתי בת 24, הלכתי לשיעור ייעוץ אצל זמרת אופרה ומורה מאוד מוערכת בישראל, בתקווה שהיא תעזור לי להחליט אם אני צריכה לשיר קלאסי או משהו אחר. המורה אמרה לי -
״אל תבזבזי את הזמן שלך על מוסיקה קלאסית, בגיל הזה היית צריכה לשיר כבר 100 אריות.״
״את כבר מבוגרת מדי להיות בעולם הקלאסי.״
״את יצירתית מדי.״
יצאתי משם במפח נפש, ומשם התעוררה בי תשוקה אפילו יותר חזקה להיות זמרת אופרה - ״דווקא!״
שנים מאוחר יותר, כששרתי כסולנית באופרה הישראלית, אותה המורה ניגשה אלי וברכה אותי על שירתי… וכמובן שהיא שכחה לגמרי את אותה השיחה שלנו.
מהאירוע הזה למדתי להיות מורה מאוד גמישה ומאוד פתוחה. אני רוצה לתת לתלמיד את כל הכלים ולאפשר לו לבחור לאן להתקדם. ברגע שאתה פותח את עצמך בתור מורה ובתור זמר להרבה סגנונות, אתה מאפשר לעצמך לצמוח לכיוונים שונים, ומגלה פלאטה של צבעים ושל אפשרויות.
״קרוס טריינינג״ (היכולת לעבור משירה קלאסית לשירה פופולרית) זה מה שאני מלמדת הרבה שנים, עוד לפני שהייתי במודעות למונח הזה.
אם היית יכולה לתת לרותי הצעירה עצה, מה היית מייעצת?
הייתי אומרת לעצמי "תהיי עם עצמך" תלמדי, תקראי ותעשירי את עצמך. תתחברי לעצמך, חיבור הכרחי בתור אמן. וכדאי שתמנעי מאינטראקציות שמתעסקות ״בקליפה״.
הייתה לי נטייה ״לברוח״ לדברים שטחיים נהנתיים ולא מעמיקים. אנחנו הפרפורמרים ידועים כטיפוסים כאלה ולפעמים חשוב לנו להיות ה"אינטרטיינרים" הראשיים בכל מצב חברתי. הייתי עסוקה בצורך לקבל תשומת לב ולא תמיד לתת אותה.
חשוב להכיר את עצמך טוב, לדעת מי אתה. ככל שאתה מכיר את עצמך טוב יותר אתה פחות ״עף״ עם כל דבר.
אני חושבת שהנטייה שלי לעבור בין מורים היתה גם קשורה לחוסר היכרות שלי עם עצמי. כשאתה מכיר את עצמך יותר טוב אתה יכול גם לדעת איזה מורה מתאים לך, ואילו תפקידים מתאימים לך.
זו תובנה כ״כ חשובה. תודה!
ומתוך הניסיון שלך כמורה, אילו עצות היית נותנת לתלמידים שקוראים את הפוסט?
- אל תלכו אחרי שיטה. לכו אחרי מורה שנותן לכם השראה. לכו אחרי מישהו שמאמין בכם ויש לו כלים לתת לכם.
- אל תהיו עדריים. זה בסדר ללכת נגד העדר. גם אם יש מורה שהרבה ממליצים עליו זה לא אומר שהוא המורה בשבילכם.
- תמצאו מורה שאתם מאמינים בו ותדבקו בו תקופה ארוכה. צרו איתו יחסים אישיים. אופטימלית תקופה של כשלוש שנים. אלא אם כמובן זה לא עובד ולא מתקדמים.
- תלמדו אצל מורה שממשיך ללמוד ולהתפתח כל הזמן ולא קופא. המורה לא חייב להיות זמר פעיל, אבל רצוי שיהיה לו נסיון במה.
- תרבו להקשיב להופעות חיות. בהופעה חיה הסאונד כמה שפחות מעובד. כדאי ללכת לשמוע גם אנשים לא מפורסמים שרים. לפתוח את הראש ולשמוע סוגים שונים של מוסיקה- אופרה, ג'אז, פופ, ראפ וכמה שיותר.
שימו לב לדגלים אדומים:
- יחסים עם מורה הם יחסים מאוד אינטימיים. אם אתם יוצאים משיעור בלי אנרגיה ועם מחשבות שליליות - זה לא טוב.
מורה טוב יעשה לכם ״סטרצ'ינג״ וימתח אתכם מעבר ליכולות שלכם, אבל זה לאו דווקא רע. צריך לדעת להבחין מתי זה מרגיש כמו השפלה ומתי הוא אומר משהו שלא מיד מחמיא או לא הדבר שרציתם לשמוע אבל נועד לקדם אתכם.
- תהיו קשובים ורגישים לגוף שלכם. אם אתם חווים לחץ בגרון, עייפות קולית, כאבים חוזרים ונשנים - יש פה בעיה.
לעומת זאת, אם אתם יוצאים עייפים פיזית בגוף - זה בסדר. השיעורים הטובים ביותר שלי היו שיעורים שאחרי השיעור רציתי להמשיך לשיר.
- זיכרו שלאף אחד אין זכות להשפיל אתכם.
היו לי תקופות בחיים שחיפשתי מורה ״שתחזיק אותי קצר״. מישהו שיהיה קשוח איתי. הצורך הזה בקשיחות הוא לפעמים צורך במציאת דמות הורית שנותנת ביקורת חריפה ואף פעם לא מרוצה ממך אם זו הסביבה שבה גדלת.
מורים אינטליגנטים יודעים גם לראות את הדברים הטובים מעבר למקום של הביקורת. אם מישהו חושב שכל דבר שאתם עושים הוא לא טוב - יהיה קשה להתקדם איתו.
רותי גם כתבה EBOOK בנושא בחירת המורה המתאים לך אותו אתם יכולים למצוא באמאזון:
ולסיום?!
כדי לסיים בנימה חיוביות - תקופת הקורונה היא נפלאה לעבודה עם ילדים כיוון שהם לא צועקים בבית הספר ובתנועת הנוער והם נשמעים ממש טוב בימינו. אני נורא מתלהבת מזה!
אני רוצה להודות תודה גדולה לרותי על התובנות המעניינות שלה. מקווה שכל תלמיד יזכה לקרוא אותן בתחילת דרכו.
לאחרונה רותי פתחה יחד עם תמי קצין קבוצה בפייסבוק שנקראת ״הקוראות בקול״ ואני ממליץ להיכנס ולעקוב. מתנהלים שם דיונים מעניינים מאוד הנוגעים לשירה ופיתוח קול.
בנוסף לזה, אתם יכולים לקרוא ולמצוא עוד מידע על רותי באתר
ובקרוב יעלה האתר החדש -