בשלושת השבועות האחרונים אני מחליף את ראש המחלקה שלי באחד המוסדות שבהם אני מלמד, ורואה את כל התלמידים של בית הספר לשיעורים יחידניים. חצי שעה, אחת לשבוע.
כיוון שאני גם מלמד אותם מתחילת השנה שיעור קבוצתי של טכניקה קולית נחמד לי לראות אותם יחידנית ולהכיר אותם יותר ברמה האישית. מדובר בכ-60 תלמידים וממש כיף לעבוד איתם! עד כה בבית הספר הזה לימדתי פרטי רק כ-15 תלמידים שעבדו איתי באופן קבוע מתחילת השנה.
אחת התלמידות שלימדתי בשבוע שעבר סובלת מבעיה קולית מתמשכת והיא לא מצליחה לסגור את המיתרים ומשמעת צרודה בשירה ובדיבור. עד כה ראש המחלקה עבד איתה וניסה לעזור לה עם הבעיה, וכך גם אני עשיתי במהלך השיעור.. אבל לצערי ללא להצלחה מרובה. וכשזה קורה ולא מצליחים ממש לעזור לתלמיד - אין דבר מתסכל מזה.
בסוף השיעור התלמידה שאלה אולי ״איזה סוג קול אני?״ שאלה שמי שקורא את הבלוג שלי יודע שאני בין כה וכה אלרגי אליה (ומי שלא מוזמן לקרוא על זה כאן בהרחבה - אל תתנו לאף אחד להכניס אתכם לתוך קופסא- האמת מאחורי הסיווג הקולי), וציינה שבשיעור שירת אנסמבל היא לא יודעת באיזה קול לשיר.
הפעם מעבר לשפיל הרגיל שאני נותן לתלמידים בנושא - נכנסתי לעוד יותר תסכול. כי לא רק שאני לא יודע איזה סוג קול יש לה בכלל.. ולא הצלחנו להביא אותה לסגור את המיתרים בכלל - היא גם עד כדי כך לא מודעת למה שקורה שהיא חושבת שאני יכול להגיד לה ״איזה קול היא״.. והיא שרה בשיעור אחרים כשלדעתי היא בכלל לא אמורה לשיר עד שהיא לא בודקת לעומק את מקור הבעיה - ופותרת אותה.
באותו רגע התנהלה בנינו שיחה שהתחילה להתגלגל ככדור שלג שהוביל לפרישה של אותה תלמידה מהקורס.. ועל זה רציתי לספר לכם.
מה שאמרתי לאותה תלמידה מקסימה ומתוקה היה שלדעתי היא צריכה להבין את סדר העדיפויות של החיים שלה. הבעיה הקולית שלה היא חלק מעניין הבריאות הכללית שלה, ולמרות שכמובן יש לה גם השפעה על ההכשרה שלה בתור שחקנית וזמרת- קודם קול חשוב לזכור שזה משהו שילווה אותה כל החיים. במקרה כזה צריך קצת פרופורציה ולזכור את סדר העדיפויות ההגיוני והבריא בו קודם כל הבריאות שלנו חשובה ורק אח״כ ההכשרה.
בנוסף אמרתי לה, שאם אני הייתי במקומה הייתי שוקל לעצור את הלימודים ולטפל בקול שלי כיוון שהיא לא יכולה לעבור חלק ניכר מההכשרה בהצלחה. עם קול במצב כמו שלה היא לא יכולה לדבר כמו שצריך ולשיר כמו שצריך וככל שהיא תמשיך לנסות היא עשוייה להחריף את הבעיה.
התלמידה היתה בשוק והתחילה לבכות כיוון שאף אחד לא אמר לה את זה כך במפורש בעבר.
היא נתנה לי חיבוק והודתה לי, והלכה לדרכה.
כעבור דקות אחדות נקראתי למשרד של סגן מנהל בית הספר - לשיחת בירור לגבי מה שהתחולל שם בחדר. והבנתי.
הבנתי שעשיתי משהו בעייתי בכך שהמלצתי לתלמידה לעצור את הלימודים. למרות שבאותו הרגע זה היה ברור לי שזה הדבר הנכון ביותר בעבורה וחשבתי עליה ורק עליה.. כמורה מטעם המוסד - אני צריך גם לשים את טובת המוסד למול עיני, וברור שבמקרה הזה - עשיתי טעות.
סגן המנהל היה מאוד אמפתי ואף אמר שברמה האישית הוא מסכים איתי, והוא חושב שהתלמידה לא היתה צריכה להתקבל ללימודים מלכתחילה בסיטואציה הזו, אבל עם זאת הוא הזהיר אותי מאוד מלעשות מעשה כזה בעתיד, והזכיר לי שבית הספר בסיטואציה כזו מפסיד מעל 20 אלף פאונד.
וואו. לא חשבתי על זה בכלל באותו רגע.
זה בהחלט הרבה מאוד כסף.
באותו יום הרגשתי תחושה מאוד משונה והייתי מעט נסער, מצד אחד פעלתי לפי צו המצפון שלי וראיתי את טובת התלמידה מול עיניי, ומצד שני זו היתה טעות שהייתי יכול לשלם עליה באיבוד מקום העבודה. לשמחתי הדברים בסופו של דבר הסתדרו בצורה טובה כיוון שקיבלתי גיבוי, וכיוון שמעריכים אותי ואני מניח שהבינו שהיתה לי כוונה טובה. התלמידה עזבה את בית הספר אחרי שהיא הבינה שזה הדבר הנכון בעבורה, ותנסה לחזור בשנה הבאה עם קול ואנרגיה מחודשים.
הלוואי שבסיטואציות דומות בעתיד יוכלו לראות את טובת התלמיד לפני טובת בית הספר, אבל עם זאת - כמו שאומר השיר... כסף מטמטם ת׳עולם, ומדובר בעסק ולא רק בחינוך.
מאחל לנו ימים של בריאות קולית ואהבת אדם.