אני מאוד מקנא בבריטים על שגדלו עם כפית של מחזות זמר בפה כבר מגיל אפס. כמו סיפרתי בפוסט ״ואני חשבתי שאני יודע משהו מהחיים שלי״ - לסטודנטים הבריטים והאנגלוסקסים שלמדו איתי פה היה יתרון מאוד גדול עלי שאני עדיין עובד כל יום כדי לנסות להשלים. כבר הרבה זמן שאני תוהה איך אפשר לקדם את תחום המשחק ואמנויות הבמה בארץ, והחלטתי לשתף אתכם באחד מהגורמים המשמעותיים להבדל המשמעותי הזה בין הארץ לכאן - בתי ספר למשחק לילדים.
בזמן הקצר מאוד מאז סיימתי את לימודי ועד היום יצא לי ללמד במספר בתי ספר לתיאטרון של ימי שבת (Saturday schools). הם קיימים פה בהמוניהם, אם בפריסה ארצית או כבתי ספר עצמאיים. בין הרשתות המוכרות פה -
Stage Coach, Theatretrain, Make Believe, Razzmatazz, Pauline Quirke academy..
ועוד ועוד, אם היו לנו כאלה בארץ - תחום מחזות הזמר בארץ היה היום במקום אחר לגמרי.
ממה שראיתי עד כה בתי הספר האלה נחלקים לשני סוגים -
טובים יותר - וטובים פחות :)
בתי הספר הפחות טובים
הם אלו שמלמדים במתכונת די ידועה של שלוש קבוצות גיל 6-9, 10-12, 13-16 כאשר שלושת הקבוצות מתחלפות בין מורים 3 מורים המלמדים כל אחד בזמנו שירה, ריקוד ומשחק.
לרוב בכל סמסטר יש איזשהו מופע שנועד להראות להורים את ההתקדמות ולעודד את הילדים לעבוד לקראת משהו קונקרטי. בסוף השנה לארגונים מסויימים יש מופעים בסדר גודל ארצי כמו למשל ת׳יאטר טריין (Theatretrain) שיופיעו השנה ברויאל אלברט הול..!
בבתי ספר אלו בד״כ יש גם קבוצה לגיל הרך - 2-4 ובה במשך שעה מורה מפעיל אותם לדמיין עולמות אחרים ולגלם דמויות דרך שירים תחושות ומשחקים שונים.
החסרונות בבתי הספר האלה הם-
- לעיתים יש תלמידים רבים מאוד בכל קבוצת גיל
כל תלמיד נדרש להשתתף בכל הפעילויות, משמע לעתים אם תלמיד מתעניין בעיקר בריקוד ולא כ״כ בשירה - לרוב בשיעור השירה הוא יהיה פחות קשוב ויפריע לאחרים ללמוד.
- הוראה קבוצתית, בשונה מהוראה יחידנית, לא מאפשרים העמקה אמיתית והתייחסות אישית. החזקים מקבלים הזדמנויות רבות בעוד החלשים נשארים מאחור.
היתרונות הם
התלמידים נחשפים לעולם הבמה מגיל מאוד צעיר ומתנסים בהופעה, שירה ריקוד ומשחק.
בית הספר מאפשר מסגרת חברתית שונה לבתי הספר בהם לומדים התלמידים ומאפשרים להם להיות בחברת בני גילם המתעניינים במשחק.
לכל בית ספר יש את התחום שבו הוא יותר חזק, למשל בת׳אטר טריין לימדו הכל סביב שיטת לאבאן וזה כלי עבודה טוב לעתיד.
אלו הם בתי הספר ה״רגילים״.
בתי הספר שבעיני נחשבים יוצאי דופן באופן מיוחד
הם אלו המאפשרים לתלמידים ללמוד מה שנכון להם ממבחר אפשרויות רחב ולא ממסגרת קבועה וידועה מראש.
לרוב יום הלימודים בבית ספר כזה הוא ארוך יותר, והוא מספק שיעורים יותר מעמיקים כמו סגנונות ריקוד ספציפיים (סטפס, בלט, ג׳אז, סטריט דאנס ועוד) שיעורים המשלבים משחק שירה וריקוד גם יחד, שיעורי משחק ושירה יחידניים, שיעורי נגינה ועוד..
לשמחתי שימשתי מורה מחליף בבית ספר כזה לפני כמה חודשים והיתה לי חוויה מאוד מיוחדת ומשמחת, על אף חששות רבות שהיו לי לאחר שלימדתי בבית ספר מהסוג הראשון- אליו פחות התחברתי וחוויתי קושי רב עם שיטת ההוראה.
לצערי לא נתקלתי במספר רב של בתי ספר מהסוג היוצא דופן, אבל התחלתי לעבוד באופן קבוע באחד כזה (Love Theatre Arts). מבטיח לחזור אליכם בקרוב עם תובנות נוספות..!
הם אפילו מביאים לי סורק באופן מיוחד כדי שאוכל לתת לתלמידים העתק של התוים
בתי הספר המיוחדים
בינתיים אספר לכם שלכל אחד מבתי הספר האלה יש אופי שונה ולו״ז שונה. דבר שכנראה נובע מהתשוקה הגדולה לתחומים מסויימים שמביא איתו כל צוות או כל מנהל בית ספר. תחומים אלו מקבלים העדפה מסויימת ונלמדים יותר לעומק וכך- לבית הספר נהיה אופי מסויים, מידת המקצועיות גדלה, והוא מושך אליו תלמידים חזקים יותר.
בבתי הספר האלה התלמידים ניגשים למבחני רמה ארציים (נושא לפוסט אחר לגמרי) ומקבלים יחס אישי ומעצים והכשרה שמתייחסת לרצונות שלהם ולמשיכה הטבעית שלהם לתחומים מסוימים. בתי הספר האלה לפעמים מושכים סוכנים שמייצגים ילדים וילדים מסויימים נבחרים להשלח לאודישנים שונים. לדוגמא אחת מהבנות בבית הספר שבו התחלתי ללמד, התקבלה להפקה של "אנני" שתעלה בקרוב בווסט-אנד. היא התחילה ללמוד בבית הספר לפני 3 שנים בהיותה בת 6.
ישנם היום הרבה מחזות זמר מצליחים שהקאסט שלהם מבוסס על ילדים מוכשרים, כמו לדוגמא מטילדה, School of Rock, אנני, ועוד רבים שמשלבים מספר ילדים כמו "צלילי המוסיקה", "עלובי החיים", "מארי פופינס"...
בארץ
כיוון שבישראל לומדים בימי שישי (המקבילה לשבת באנגליה), מסגרת של בית ספר כזה היא פחות רלוונטית.. שזה חבל מאוד כי למסגרת של יום מרוכז יש יתרון לוגיסטי משמעותי גם למוסד הלימודים גם לתלמידים ולהורים וגם למורים. מסגרת כזו מעניקה תחושת שייכות ומסגרת לכל פעילות מוסיקלית / אמנותית ויוצרת קהילה סביב אהבה לבמה.
אז אפשר (ורצוי) לשלוח את הילד לחוגים אבל זה פשוט לא אותו דבר.
כרגע בארץ ניתן למצוא מסגרות כמו להקות נוער, מקהלות ילדים, ומעט מאוד בתי ספר יסודיים לאומנויות - כמו זה שסיפר עליו יניב ברוך בראיון שלנו. רוב בתי הספר לאומנויות בארץ הם תיכונים, וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
כפי שאני נוהג להטיף- ריקוד, משחק ושירה הם מיומנויות נרכשות שכל אחד יכול ללמוד ולחדד, וככל שנתחיל בחינוך מוקדם יותר - נהיה טובים יותר.
מכירים מסגרות טובות לגילאים האלה שאני לא מכיר?
אשמח שתכתבו לי בתגובות