שואוקייס לסוכנים (Agent Showcase) הוא בד"כ מופע שמארגן בית הספר למשחק ואליו הוא מזמין סוכנים כדי שיוכלו להתרשם מהבוגרים של בית הספר.
כל תלמיד מקבל בדרך כלל 1:30-2:00 דק׳ שיר שבו הוא צריך להציג את כשרונו, ולהיות ״זכיר״ מספיק כדי שהסוכנים ירצו לפנות אליו מבין כל 25/35 התלמידים שאיתו בכיתה.. ובסוף המופע התלמידים מפללים לקבל פניות מסוכנים להגיע לפגישות אישיות ולחתום בסוכנות.
בלונדון יש מעל 400 סוכנויות, חלקן גדולות מאוד ובהן מספר רב של סוכנים. בתעשייה המקומית הסוכנים מאוד משמועתיים ובלעדיהם כמעט ולא ניתן בכלל להזיז את הקריירה. ללא סוכן הסיכוי שבכלל יראו אותך באודישנים - שואף לאפס.
לרוב באזור אפריל מתקיימים השואוקייסים של בתי הספר כדי שהסטודנטים יספיקו להכנס למחזור התעסוקה לקראת תקופת הקיץ ולאחריה הקריסמס- תקופות עם הזדמנויות העסקה רבות.
יצא לי לראות מספר שואוקייסים כבר, וכמובן לקחת חלק באחד. שבוע שעבר נכחתי בשני מופעים כאלה, האחד של תלמידי המסלול לתואר שני ברויאל אקאדמי אוף מיוזיק (RAM) והשני של בית הספר שבו אני מלמד, פרפורמנס פרפריישן אקאדמי (PPA) והיה ממש מעניין!
המופעים היו שונים בתכלית, ממש לא היה כל דמיון:
בשואוקייס של RAM הדגש היה על השירה, על העיבודים ועל הגשה אמנותית. כמעט כל שיר קיבל תזמור לאנסמבל של 10 נגנים מהאקדמיה, שכתבו שני תלמידי הניהול המוסיקלי (בניהם גיא פרטי היקר), ועל הבמה איתם עמד מנצח שהיה גם המנהל המוסיקלי של כל הערב.
הסטודנטים לרוב עלו ושרו אחד אחד וקיבלו כל אחד זמן במה יחסית נקי מגירויים נוספים עבור הצופה. היו הרבה בלדות ושירי מחזות זמר עם נטייה לכיוון הקלאסי מבחינת הפקה קולית וסגנון. כמעט כל תלמיד קיבל את מחיאות הכפיים שלו בסוף השיר ואיזה פלייאוף קצר לרדת מהבמה בזמן שהתלמיד הבא עולה.
היו מעט מאוד נאמברים קבוצתיים והריקוד היה יותר בגדר העמדה ולא כ"כ מאתגר או מרשים. עם זאת כמה מהתלמידים הפגינו יכולות שליטה ווקאליות מרשימות ביותר ובעיקר - היה בזה משהו מעודן, מחושב, ו REFINED. הרגשתי שכל צליל קיבל התייחסות והיתה מאחוריו מחשבה.
VS
לעומת זאת בשואוקייס של PPA הדבר הבולט ביותר היה האנרגיה המטורפת של הנערים והנערות האלה. הנאמברים מעולם לא עצרו למחיאות כפיים והכל זז נורא מהר. המון נאמברים היו קבוצתיים כך שבמידה מסויימת אולי האפילו על הזמר, מצד שני לא היה רגע אחד מת והמופע כשלעצמו היה מאוד מהנה.
האמסמבל היה מאוד רוקיסטי, ואת רובו הובילו התלמידים עצמם. הם ניגנו על פסנתר, גיטרות חשמליות ואקוסטיות, חליל, צ׳לו, קונטרבס, חצוצרה, סקסופון, קלרינט, חמת חלילים ועוד!
בחירות השירים היו מאוד רוקיסטיות, ואנרגטיות, כמעט ולא היו בלדות. קצת הרגשתי שהתלמידים מראים לנו שהם יכולים לצרוח גבוה וחזק. והם יכולים. הרבה שירים היו שירי פופ - רוק ידועים ובכללי השואוקייס לא הרגיש מחזמרי פרופר. אז להבדיל מהRAM זה היה שואוקייס בהילוך הרבה יותר גבוה, עם הרבה יותר ריקוד ופחות עידון.
הנה טעימה קטנה מהשואוקייס של PPA:
חשבתי שיהיה מעניין לשתף אתכם בשוני הדרמטי והגיוון בין שתי ההופעות השונות למרות שהן בעצם מכוונות לאותה תעשייה, ובקהל היו סוכנים שהגיעו לשני המופעים. חשוב גם לציין שRAM זו הכשרה של שנה אחת והיא ברמת תואר שני, כש- PPA זה תואר ראשון ושלוש שנים של הכשרה. מה שאומר שהסטודנטים ב- RAM יותר מבוגרים ועם יותר נסיון אבל הם גם קיבלו פחות הכשרה בריקוד.
בנוסף חשבתי שיהיה נחמד לתת לכם טעימה של השירים שבוצעו כדי שתקבלו רעיונות לרפרטואר ומושג מה פופולרי היום בתעשייה פה. תהנו:
בהזדמנות אולי אכתוב על על השואוקייס שלנו.. :)