השבוע ישבתי עם חברה מהלימודים לאכול, והיא סיפרה לי שהיא לא כ״כ מרוצה מהמצב כאן באנגליה - שלמרות שהיא חתמה עם סוכנות ידועה וגדולה כמעט לא מזמינים אותה לאודישנים.. ושקשה לה להיות בחוסר המעש הזה. בניו יורק היא יכלה לעשות אודישן כל יום (הדברים שם מתנהלים בצורה קצת שונה, ארחיב על זה בפוסט נפרד) וכיוון שלזה היא רגילה - המצב פה ממש עולה לה על העצבים..
אמנדה היא אמריקאית בת גילי ובאמתחתה תואר שני במנהל עסקים. אחרי שהיא עבדה בעולם העסקים היא החליטה שהיא רוצה להגשים שאיפת ילדות ולהיות שחקנית! היא עשתה אודישנים רבים להפקות בניו יורק ולא התקדמה כ״כ אז היא החליטה לעשות הכשרה במחזות זמר.
אז אנחנו מדברים לנו, ואמנדה מסבירה לי למה היא לא יכולה יותר לחכות לאודישן הנכון, שהיא מרגישה שאולי היא לא מספיק טובה, שהיא מתחרפנת בבית. היא משווה את עצמה לשלושה חברים אחרים שלמדו איתנו, שכבר ״עובדים״ והיא לא מבינה למה לה זה לא עובד.
אני שומע את התסכולים שלה ואת המחשבות לחזור לעולם העסקים אם שוב דבר לא יקרה בשבילה בקרוב ואני לא יכול שלא לחשוב - אמנדה.. זה לא עובד ככה:
קריירה במשחק זה ריצת מרתון ולא ספרינט!
חוסר הודאות והיציבות במקצוע הם משהו שכל אדם שחושק בו צריך לקחת בחשבון. אין דד-ליין להצלחה. השאלה היא - איך מוצאים דרך לעסוק במקצוע באופן שיביא סיפוק בדרך להגשמת החלום להיות על במת הווסט-אנד?
איזהו עשיר
באחד מימי ההוראה שלי שמעתי שיחה בין קולגות, שהיתה ממש מעניינת- ואני כמו תמיד אוזניים לכותל:
האחד אמר כמה שהוא שמח ללמד בבית הספר הזה ואיך שזו השתדרגות מבתי הספר הקודמים בהם לימד.
חברו הפציר בו שרק לפני כמה חודשים הוא היה על במה בווסט אנד ושיבח אותו על כך.. במן הקטנה של חשיבות עניין ההוראה. המורה / שחקן שזה עתה יצא מההפקה ענה לו דבר מאוד חכם:
בהפקה בווסט אנד היה נהדר, אבל מי יודע אם זה אי פעם יקרה שוב.
המקצוע הזה קשה ותחרותי, צריך ליפול למקום הנכון בזמן הנכון, להראות ולהשמע כמו מה שמלהק מחפש ואין שום הבטחה שאם זה עבד לך פעם אחת - זה יקרה שוב.
זה בעצם אומר שגם אם אמנדה לוהקה לעבודה וחתמה על חוזה של חצי שנה - היא תתמודד עם אותן תחושות מעיקות שהיא חווה היום כאשר החוזה יסתיים..!
לטפס למעלה שלב שלב ולהנות מהטיפוס
השבוע לימדתי כמחליף ב- Saturday school מקסים ובמהלכו פגשתי כ- 50 תלמידים. עשיתי איתם סבב היכרות קטן וביקשתי מהם להגיד למה הם פה ואיפה ירצו להיות בעוד 5 שנים.
התשובה הנפוצה לשאלה הראשונה היתה שהם אוהבים לשיר/ לשחק/ לרקוד. ילדה אחת מקסימה ענתה שזה נעים לה גם להכיר אנשים במסגרת שהיא לא בית הספר שלה ולהרחיב את המעגל.
כמעט כולם כשנשאלו איפה ירצו להיות בעוד 5 שנים ענו ״ברודוואי/ ווסט אנד״. כמה מהם באמת יגיעו לזה? סטטיסטית הייתי אומר שכנראה אף אחד. האם זה אומר שהם נדונו לחיים של תסכול ודכאון? ממש לא!
אם נזכור שאנחנו עושים מה שאנחנו עושים כי אנחנו נהנים מזה - ונמשיך להנות מזה בבגרותינו - נהיה תמיד שמחים. לפעמים כשאנחנו נהיים ״מקצועיים״ אנחנו שוכחים שאנחנו בעצם עושים את זה כי אנחנו נהנים מזה.
חזרה לאמנדה.
אז למה אמנדה מרגישה ככה? ומה הפתרון למצב שלה?
אני מאמין שאם אמנדה תמשיך לעשות מה שהיא אוהבת ותקבל מזה סיפוק היא לא תרצה להחליף מקצוע. ככל שהיא תעשה יותר- היא תדע יותר, תכיר יותר אנשים והשאיפה שלה להגשמת החלום תהיה קרובה יותר. מלשבת בבית ולחכות לאודישן לא יצא שום דבר, מה גם שככל שיודעים יותר וככל שמתנסים ביותר דברים - החלומות שלנו מתעצבים ומשתנים. מה שחלמנו כשהיינו בני 14 כנראה לא יהיה בדיוק אותו חלום כמו בגיל 30, לכן מאוד חשוב להמשיך לנוע ולא לחכות שמשהו יקרה.
הצלחה של אחרים היא לא הכשלון שלך!
תתמקדו בדרך שלכם. לכל אחד יש מסלול אחר בחיים... והגלגל מסתובב. אז מספיק לחפור בפייסבוק של אחרים (שמציג רק את הדברים הכי נפלאים) ויאללה לפגוש אנשים במציאות. שבו לקפה. תזכרו שלכולם יש בעיות והתמונה אף פעם לא ורודה כמו שהיא ברשתות החברתיות.
אז מהו הצעד הבא?
קשה לי לומר.. That's for you to say
זה מן הסתם תלוי גם במקום שבו אתם נמצאים. נסו לכוון למשהו בר השגה, אבל כזה שידרוש מכם השקעה וכמובן כזה שתהנו ממנו!
אולי הצעד הבא שלכם הוא להקים תיאטרון בקרבת מקום מגוריכם (העיפו מבט בפוסט המדהים הזה שהביא להקמה של תיאטרון אפ סטייג' בבניימינה), ליצור ולוג (זה אומר ״וידאו בלוג״ לזקנים כמוני שמתקשים לעקוב אחר העגה) בנושא מחזות זמר (כמו omer shaik למשל), להקליט את עצמך שר (כמו אנה השפיצית) או שר עם חברה (כמו כפיר ושיר, כפיר ומאור) לכתוב שיר חדש, לחפש מסלול לימודים שיפתח אותך לכיוון שנכון לך, לקבוע הופעה בבאר קטן/ חנות / סלון של חבר (כמו מאיה פנינגטון המהממת - הופעת בית ב16 לפברואר והופעה בתיאטרון החנות ב21 לפברואר) , לכתוב מונודרמה ולהופיע איתה (לה לה לאנד?!) להשתתף בתחרות, לעשות שיתופי פעולה עם חברים למקצוע, לשיר בחתונות, לספר סיפורים לילדים בחנות ספרים..
או אולי ללמד פיתוח קול, לשיר שיר שכתבתם למחזמר מקורי ברסיטל של חברה, להרים מופע קברט פורים בלונדון ולכתוב בלוג משלכם - כמוני.
אז יאללה לדרך!
*שתפו אותנו בעשייה שלכם ותנו לנו השראה!